נכון, רבים אינם רואים אותנו כאשר אנו עוברים ברחובות. אנו לוקחים זאת באופן אישי: אנחנו לא מעניינים,לא מושכים. אך אין הדבר כך.

מי יודע על מה היא חושבת? אולי היא הולכת וחולמת לפגוש אותך, אבל שקועה עמוק בפנטזיות והחלומות שלה ופשוט לא מגיבה לעולם הסובב אותה. תעזור לה! תמשוך את תשומת ליבה.

לא צריך לשיר, או לרוץ לקראתה ולהרוס את כל אמות ההתנהגות המקובלות. עליך לעניין אותה עוד באמצע הדרך, כ-10 עד 15 מטרים ממנה. איך? פשוט מאוד.

התודעה שלה אשר שרויה בטראנס עמוק יכולה לא להבחין בך, אך התת מודע מבחין בכל ורושם הכל. ותאמין או לא, התת מודע יראה אותך, ואם יתעניין בך, יחזיר אותה לעולם הזה.

מה צריך לעשות בשביל זה? אתה צריך לבלוט מהמסה האפורה של העוברים ושבים. ובשביל זה צריך להיות לך: שכל,פנטזיה,כושר הבחנה כמו לשרלוק הולמס.
לשם מה? תתבונן בעולם זה. תיזכר בעצמך: אתה הולך ברחובות, שקוע במחשבות שלך, לא שם לב לרגעים מסוכנים כמעברי חצייה ומכוניות. עוד קצת ואוטו ידרוס אותך, אך לא-הפעם לא דרס. ממשיך ללכת, בעודך מבחין רק באספלט מתחת לרגליך. מלפניך חולפות הרבה צורות (גברים,נשים,סבים,נשים,כלבים,חתולים,ערסים,גוזלים). רוב הזמן אינך מבחין בכל אלה.
 מולך חולפות בנות מאוד מעניינות. אתה שקוע במחשבות שלך, הן חולפות הלאה, למרות שפעמים רבות חולפות מכרים ומכרות שלך, לפעמים גם חברים. הם קוראים לך. נעלבים כשאתה חולף דרכם. אבל לעמיתו של דבר אינך אשם. פנו דרך חברה. ממשיך ללכת.
הסיפור חוזר על עצמו. אתה שוב בטרנס – יש לך הרבה עיסוקים (רובם שטויות, אך זה לא נראה לך כך).
 ובשלב הזה…מה זה? אתה מתעורר. לפניך היא,או אולי הוא. למה התעוררת? התת מודע שלך העביר אות "תתעורר דפוק,תראה מי הולך!!!". אתה מתבונן ביצור הזה בפה פעור. הוא מיקד את תשומת ליבך. על מה? נראת לא יפייפייה. אבל מה? היא לא כמו כולם: היא הולכת מחייכת לך,לו,לכולם. הבגדים כמו לכולם, אבל לא בדיוק: לכולם הבגדים כהים ואצלה הבגדים בהירים (לא כמו לתוכי או צועני). האדם מתפלא מהחיים, הוא מחייך לכולם. ואיך הולכת! כולם מתבוננים על רגליהם, אבל הראשה מורם, ומתבונן לכולם בפנים (או פשוט מלטף את כולם במבט חולף). בן אדם כזה מושך,הוא לא כמו כולם.
מה מפריע לך להתנהג באותו האופן? עקרונות? סביר לוודאי שהינך נדהם. אתה שוב בטרנס,אך הפעם אחר. וברגע כזה, אם היא תיגש אליך ותקשור שיחה, תבנה משפטים נכון- לא תבחין איך תהיה שרוי בזרועותיה. ההגנה שלך נכשלה כאשר הבחנת בה. אתה חסר נשק. אתה שבוי. בוא נחזור לתיאוריה שלנו. חשוב לך לבלוט. תצפה מהצד איך נהוג להתלבש ולהתנהג בעיר,עיירה,כפר,אוניברסיטה,מכללה,בית ספר,גן ילדים,פנימייה. אני יכול לתת רק המלצות כלליות שתקפות בעיר שלי: אצלנו נהוג להתלבש בבגדים בהירים, הנעלים צריכות להיות גם בהירות (לרוב האנשים היא שחורה). אני לא אומר אילו צריכים להיות המכנסיים,חולצה,גופייה – כל זאת לפי הטעם שלך,חבר. הדבר היחיד, זה צריך להיות הרמוני בינו לבין עצמו ובין דמותך ופניך.
 תתיישר- כך אתה נראה בטוח ואמיץ. תתבונן באופק, מתחת לרגליים שיסתכל הדור הזקן של שנות ה-20 (אם כל הערכתי לדור הגיבור הזה שיצר את המדינה).
 וכמובן,תחייך, תחייך ושוב תחייך. וחיוכך צריך להיות מדבק. אתה הרי חכם. לא צריך להסביר לך איך צריך להיות חיוך זה, ויתר על כן אנשים חכמים כבר כתבו על זה. רצוי, שהעולם הזה יפליא וידהים אותך! תמצא בו קסמים, ותחייה במה שמצאת.
ועכשיו הוא נעבור לנקודת המבט שלי ונתבונן על העולם בעזרת העניים שלי. התעוררנו. אכלנו מה שהיה. הולכים לטייל. אך לפני זה מתלבשים. הכל פשוט:בהיר-ג'ינס תכלת, חליפת ג'ינס לבנה, משקפי שמש שחורות, נעליים בהירות גבוהות. הגובה שלי 173 ס"מ, איתם אני 177 ס"מ. איני מגולח. צחצחתי שיניים. ניקיתי פרצוף. זוהר.
 יוצא החוצה,מטייל. חולפות להן 3 שעות. רק שתופיע אחת בדרכי. אך לא, בטח הפחדתי.לא, בנות לא מסתובבות ביער. אני יוצא לרחוב הראשי. הנה אתן!!! זהו,נתפסתן. הולך באמצע שביל ההליכה. מתבונן בכולן, מחייך לכולן. לערסים, למה שהוא, תשומת ליבי אינה מספיקה, אך הם לא מתאכזבים במיוחד ומפנים דרך ביראת כבוד. הבנות עושות מבטים. אבל הן לא אלה. אין בהן כריזמה: לא נוצרת לי תחושה שהנה היא, לא אומר לי הקול הפנימי: "הנה מה שאתה צריך". הנשמה שרה,למה לא?
עליך,מוטי, כל הבנות לוטשות עיניים, אפילו אלה שהולכות עם חברים ממצמצות – מה שיוצר תגובת כעס אצל בני ליוויתן.

למה שהוא התחילה לרעוד הבטן. ילאה, אכנס לפונדק "היפופוטם" – מכרה שלי עובדת שם. נכנסתי, נו ואיפה אתן? וולאה, את לא עובדת היום!
ליבי מתחיל לפעום בחוזקה. איזו תמימות! מחכה להזמנה? תחכי,תחכי. אני גם אחכה. וואו,היא הסתובבה (אני עומד במשקפי שמש).מסתכלת אליי. מוריד משקפיים. מחייך. מחייכת בחזרה ולא מורידה מבט, מתבוננת בעניין. שוב מחייכת בשלום, לוקחת את ההזמנה שלה והולכת.
אאא,אאא. תן לי קולה. חצי ליטר.—וזהו?—איזה דפוק אני-נכנסתי לאכול ולקחתי קולה. הלכתי לעומק המקום כדי שלא יבחינו בי. יושב, ולוגם בפחד את מה שמזגו לי. התחבאתי מאחרי העמוד.  חה חה,פה לא תראי אותי יותר.
גומר את הקולה. הולך מהמקום הזה לכל הרוחות. מה איתי? זה אני? כבר כמה שנים לא הייתי כזה. לא,צריך להכיר. כמו דפוק חוזר,עובר את השולחן. לוטש מבט. וואו, היא שוב מתבוננת בי. מחייכת. החיוך שלי שנמרח על הפרצוף עוד כשיצאתי מהבית עוד לא ירד. עובר את השולחן.
הראש, כמו מוצב צה"ל מסתכל זקוף למטרה. המטרה מסתכלת על המוצב גם כן בחצי פניה. מזמינים המבורגר. מישהו שם מתכון לנסוע לחדרה? אף פעם אל תוכלו המבורגרים בחדרה. זה רעל.
 אני מתיישב מאחוריה. מסתכלים זה בזו. נו,אם אני לא אגש,אני לא אסלח לעצמי על החלושה הזאת! למעשה,מה מחזיק אותי? הגיל שלה? כן,היא נראת בת 25. היא לא טיפשה בת 20. חמודה,את לא פחות מ 24. אוי,על השולחן יש לך מפתחות. מה כתוב שם? אופל? ראיתי איזה אופל לפני הכניסה. זה שלך? מה נעשה איתך? כן……מה,גמרת את הארוחה? אאא. לא הולכת. קונה לעצמך גלידה טעימה. חוזרת. אני קם לאט,וניגש לשולחן שלה.
-תסלחי לי. אני בוודאי מביש אותך עם מבטי החודר.
- לא. היה לי מעניין אם תיגש או לא. האמת,חשבתי שתצא בעקבותיי וכבר בחוץ…
- אופכן, נעים לי מאוד שהשראתי בך עניין. מעניין היה לדעת את שמך
- מרינה
- מרינה,אז את ימית. נולדת בעזרת הים…
- ואתה?
- אני אווירי
.- אתה טייס?
- לא, אבל אני אמיץ עוד יותר מטייסים. הטייס האמיץ היחיד הידוע בהיסטוריה היה במלחמת העולם השנייה… אבל הכל הרבה יותר פשוט. אני דני…אז אני מודיע שאני צריך ללכת. היא משאירה מספר שלה. לוקחת את שלי. לא בא לי ללוות אותה לתחנת האוטובוס וכמו ילד קטן לנפנף ביד. אז הלכתי.
הולך הלאה, אפילו עף. ולמה לא לעוף, הצלחתי להכיר כזאת בחורה. אבא שלה ממלא תפקיד בכיר בעירייה שלנו. לפני יומיים חזרה מאיים באוקיינוס השקט. קלה לשיחה. זורמת. בקיצור,ברור מי היא! לא אתקשר. אם תרצה, תתקשר בעצמה.
מטייל הלאה. לקראתי צועדת בחורה חתיכה. 10 מטר לפניי מרימה את מבטה מהאספלט. במבט מתפלא מתבוננת בי, עוברת אותי. אני עוצר אותה.
- אחרי מבט כזה לא יכולתי כך סתם לשחרר אותה.
- למה? (החיוך שלך כבר סיפר לי הכל, אני לא דוחה אותך) 
- קוראים לי  דני. צצה לי בעיה, שפתרונה מצריך את התערבותך. זה מעניין.
- במה העניין? (וואו, איך ההתעניינות בוערת בעיניה
)- אני צריך בושם חדש, אבל איני יודע איזה עשוי להתאים לי.
הולכים איתה לחנות טובה. היא בוחרת לי בושם. מדברים בעליזות. אני מברר איך קוראים לה והיכן היא לומדת, מספר טלפון… זהו,תודה. אני אתקשר.
וואו,אני כבר מקליד יותר מידי. וזה עוד לא הכל, היו עוד 3 פיקאפים, כל השלושה היו מוכרות. אחלה בחורות! אבל טלפון אף אחת לא נתנה. לכולן יש חבר שסידר להן את מקום העבודה הזה.